זה היום השלישי של ההפגזות של ישראל בעזה, והיום השלישי של מטחים בלתי פוסקים לעבר ישראל. אתמול הייתה אזעקה אפילו בירושלים, האזעקה הראשונה ששמעתי מאז שהייתי קטנה. איכשהו מכל הבלאגנים הקודמים הצלחתי להתחמק, והאזעקה הזו החזירה אותי לרגע לעולם. לבועה הקטנה והמתפוצצת שהיא מדינת ישראל, שעסוקה בלריב ממש ממש חזק עם עזה.
(הצילום מפה)
~
אני הייתי עסוקה בלריב עם מחירי הלחם. ועם הנסיון לייצר בעצמי לחם כמו זה שאנחנו קונים ואוהבים, או עם המתכון של הלחם, שלפחות לפי התמונות נראה כמו הלחם שאנחנו קונים ואוהבים, שכבר פעם שניה לא מצליח לי.
~
הבוקר קראתי פוסט ב"שירה אכילה" שאמר בגדול (חוץ משיר מעולה של שימבורסקה ומתכון שנראה לי מוצלח) שהאישי הוא פוליטי, שבין אם נרצה או לא נרצה המעשים שלנו הם בעלי השלכות פוליטיות, החל מקניות בסופר וכלה בבנק שבו אנחנו מנהלים את החשבון שלנו. זה הזכיר לי פתאום איך אנחנו, שלוש אחיות ממשפחה ממוצעת בגוש דן, חסרות תודעה פוליטית לחלוטין, הצלחנו לחלוק, כל אחת את חייה עם בחור בעל מודעות פוליטית קשה ונחרצת ולפעמים אפילו קיצונית. באירועים משפחתיים בני הזוג הדעתניים האלה יושבים ומתווכחים אחד עם השני, על המצב, על הכלכלה, על ההתנחלויות ועל שטחים ועל חינוך ומה לא. זה הזכיר לי איך האיש שלי הפך אותי מבחורה שלא ממש אכפת לה ממצב החסה בשטחים לבחורה ששואלת מאיפה מגיעים התפוזים והענבים בשוק ולא קונה מהתנחלויות. מבחורה שמתעצבנת שאנשים מתים סתם, בשני הצדדים, שלא מבינה למה שמים את כיפת ברזל החמישית בתלאביב ומתעצבנת עוד יותר מזה שגם הפעם, מערכת הבחירות הזו לא תהיה כלכלית אלא שוב תקום ותיפול על מי שמבטיח לפוצץ יותר את הפלסטינים.
~
כשמכינים לחם צריך סבלנות, והרבה. אתמול בעיקר חיכיתי. נתתי עוד שעה לשאור לגדול, נתתי עוד שעתיים לתפיחה ראשונה וגם לתפיחה השניה. לשתי למעלה מעשר דקות, ווידאתי שהגלוטן מפותח לפחות במידה בינונית. הוספתי גלוטן. הוספתי שמרים. ליטפתי אותו, את הבצק, ולחשתי לו מילים יפות. הוא תפח קצת, כדי לא לאכזב ממש, אבל לא קיבלתי בועות בכלל, אלא בעיקר דחיסות חמצמצה עם קרום פריך. אם לא הייתי מנסה לייצר משהו אחר, הלחם הזה היה נחשב הצלחה, אבל הוא לא המטרה שלשמה חתרתי.
~
אני רוצה להיות בעולם ושהעולם יהיה בי", כתב הבחור מ"שירה אכילה".
הרבה זמן לא ישבתי לכתוב. לא פה, ולא במקומות אחרים, גם לא לעצמי. בימנו אנו אני מנסה לשרוד את הלחץ שהוא הכנת התוצאות לכתיבת התזה שלי, וחושבת בעיקר באנגלית ובעיקר בביולוגית. אבל העולם הוא פה, סביבי, וירושלים עם הבוטות שלה מכריחה אותי לפעמים להגיב, להרגיש.
הרבה זמן לא ישבתי לכתוב. לא פה, ולא במקומות אחרים, גם לא לעצמי. בימנו אנו אני מנסה לשרוד את הלחץ שהוא הכנת התוצאות לכתיבת התזה שלי, וחושבת בעיקר באנגלית ובעיקר בביולוגית. אבל העולם הוא פה, סביבי, וירושלים עם הבוטות שלה מכריחה אותי לפעמים להגיב, להרגיש.
התמונה למעלה היא לא מעזה ולא משדרות, אלא מסיור שעשינו בחברון לפני שנה עם "שוברים שתיקה". חברון היא עיר רפאים עצובה, בטח קצת כמו שעזה ואשדוד ואשקלון ובאר שבע הן עכשיו, רק בלי המחסומים והגדרות. יום אחד אני אכתוב גם על זה.
(חברון, 2011)
